בספרה "נתיב השוקולד" חוקרת הרבנית דבורה ר' פרינז את זהותם של היהודים שהביאו את השוקולד לצרפת וסוקרת את בית הקפה הראשון שהגיש שוקולד חם בבריטניה, שנפתח על ידי יהודי מומר, והיה חביב על אלכסנדר פופ, שבאחד משיריו העסיסיים מדווח על הלהיטות האופנתית אחר שוקולדה לוהטת בראשית המאה ה–18. היהודים שהביאו עמם את השוקולד להולנד אחראים בעקיפין להמצאתו של קונרד ון הוטן, שב–1828 הצליח להפיק שומן מתוך פולי הקקאו ובכך סלל את הדרך לשוקולד שאנו זוללים כיום.
שוקולד הופשט ממהותו הפולחנית הקדומה, כפי שקורבנות הלופרקאליה הופשטו מעורותיהם, והפך לעוד חטא קטן ושווה לכל נפש. אבל בגרעינו, כמו בסימבוליזם של "יום ולנטיין הקדוש", נצורים מקורותיהם העתיקים והברוטליים: כל אותם לבבות מנוקבים בחצים, כל תריסרי הוורדים הקוצניים, האדומים כדם, כל אותם דובוני שוקולד עטופים בנייר מרשרש, הממתינים לכך שינגסו את ראשיהם מעליהם. החומר שממנו יצקו אותם שימש כסמל לניצול קולוניאליסטי, יוקרה ראוותנית, תשוקה ותחכום. הוא החליף אלים, שליטים, טריטוריה וידיים, אך מורשתו היא דת, דם וזהב וטעמו, מאז העניקו לנו אותו האלים בתבונתם האינסופית, הוא טעמה המתוק של התאווה.